פסק-דין בתיק על"ח 58184-11-12

1.         לפנינו ערעור על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים תשכ"ד- 1954 (להלן - חוק עבודה נשים) מיום 21.6.2012, המתירה למערערת לפטר את המשיבה מיום מתן ההחלטה, היינו מיום 21.6.12, כ-4 חודשים לאחר שהמשיבה פוטרה בפועל. עם הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, שכן הגישה את ערעורה כ-4 חודשים לאחר קבלת החלטת הממונה.

2.         ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:

א.         המערערת מנהלת עסק של הנהלת חשבונות בביתה (ראו החלטת הממונה, נספח 1 לתגובת המשיבה).

ב.         המשיבה עבדה אצל המערערת כמתמחה בהנהלת חשבונות מיום 3.7.11 ועד ליום 17.2.12 (ס' 1 לערעור).

 ג.         ביום 2.2.12 הודיעה המערערת למשיבה על פיטוריה. במכתב הפיטורים נכתב כי הפיטורים ייכנסו לתוקף ביום 16.2.12. המערערת טוענת כי גילתה ביום 1.2.12 כי המשיבה גנבה דברים מביתה. כמו כן בחודש 1/2010 עזבו 12 לקוחות את משרדה מסיבות שונות.

ד.         באותו יום הודיעה המשיבה למערערת כי היא בהריון. במועד פיטוריה היתה המשיבה בחודש החמישי להריונה (ס' ג2 להחלטת הממונה, גרסת העובדת).

ה.         בקשת המערערת למתן היתר לפיטורי המשיבה התקבלה אצל הממונה ביום 19.2.12 (ס' א' להחלטת הממונה).

ו.          בהחלטתה מיום 21.6.12 התירה הממונה לפטר את המשיבה מיום מתן ההחלטה.

3.         החלטת הממונה

בהחלטתה קבעה הממונה על חוק עבודת נשים (להלן - הממונה) כי לא שוכנעה בטענת המעבידה כי העובדת גנבה, וכי לכל היותר נראה שמדובר ב"חשד" לגניבה; כי המשיבה הודיעה על הריונה לאחר הודעת הפיטורים, וכי למרות טענת המשיבה כי הריונה היה ניכר שוכנעה הממונה כי ההריון לא היווה גורם בהחלטת הפיטורים, וכי  נוצר משבר אמון אשר אינו מאפשר את המשך העסקת העובדת. לפיכך הותרו הפיטורים מיום ההחלטה. 

4.         טענות המערערת

            המערערת טוענת כי שגתה הממונה בהתירה את הפיטורים רק ממועד ההחלטה (21.6.12), ולא מיום הפיטורים בפועל (17.2.12), ובקביעתה כי לא התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיפים 9ב(1) ו-9ב(2) לחוק עבודת נשים המצדיקים מתן היתר למועד הפיטורים בפועל. מוסיפה המערערת כי היה על הממונה להתחשב בעובדה שעסקה של המערערת התנהל בביתה, והעסקת המשיבה עד למועד מתן ההחלטה לא היתה אפשרית. כמו כן היה על הממונה להתחשב בטענותיה של המערערת בדבר תפקודה הלקוי של המשיבה.

בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור טוענת המערערת כי לא היתה מיוצגת בהליך מול הממונה ולכן לא הבינה את המשמעות הכלכלית של החלטתה, וכי לא הובאה בחשבון  התמשכות ההליך אצל הממונה.

5.         טענות המשיבה

            מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור מאחר שחלף המועד להגשתו. לגופו של עניין  טוענת המשיבה כי לא נפלה טעות בהחלטת הממונה, ולא ניתן להחיל בעניינה של המערערת את הוראות סעיף 9ב לחוק עבודת נשים המאפשר פיטורים רטרואקטיביים. המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה הרובץ על כתפיה, ולא הוכיחה כי קיימות נסיבות חמורות המאפשרות פיטורים ממועד הודעת הפיטורים.

6.         טענות הממונה

            הממונה מבקשת למחוק את הערעור על הסף, משום שהוגש באיחור ולא נמצא כי קיימים במקרה זה טעמים מיוחדים המאפשרים את הארכת המועד להגשת ערעור. כמו כן תקנה 125 לתקנות בית הדין (סדרי דין), תשנ"ב -1991, המאפשרת לבית הדין להאריך מועד בהתאם לשיקול דעתו, אינה חלה בענייננו. יתר על כן, סיכויי הערעור נמוכים ולכן יש לדחותו על הסף.

7.         האיחור בהגשת הערעור

סעיף 13ד. לחוק עבודת נשים קובע כי: